אגנס שחאדה, הגיעה לישראל כמתנדבת במעון הלב הקדוש שבחיפה וכאן הכירה את מי שעתיד להפוך לבעלה – כמיל, ששיתף אותה בחלומו להקים בית חם לאסירים ונזקקים בעיר. שבועות ספורים לאחר נישואיהם כבר חלקו בני הזוג את ביתם הקטן עם שני אסירים.
עד מהרה היה הבית צר מלהכיל את הנזקקים הרבים שהידפקו על דלתותיהם. השניים פנו לבישוף העדה היוונית קתולית בעיר אשר העמיד לרשותם מבנה כנסייה בעיר התחתית, אותה שיפצו בעזרת אסירים משוחררים וכספי תרומות והפכו ל"בית החסד". בשנת 2,000 הלך כמיל לעולמו בגיל 46 אולם אגנס לא זנחה את החלום והמשיכה לפתח את מפעל חייהם המשותף הכולל כיום מלבד תמיכה באסירים, גם תמיכה בנזקקים, דרי רחוב ונשים במצוקה וכן מרכז העשרה לנוער בסיכון. גם היום כשהיא בגמלאות וסבתא לעשרה נכדים ממשיכה אגנס לסייע לכל נזקק ללא הבדל דת, גזע ומין, מבקרת בבתי סוהר, מתנדבת בביטוח הלאומי ומסייעת למשפחות במצוקה ולילדים ונוער בסיכון.
"כשהודיעו לי שאני מקבלת את התואר הופתעתי ושמחתי על זה. הגעתי לישראל לפני 40 שנה ואני שמחה לחיות פה, בחיפה. חיפה מאוד מיוחדת ושקטה ואפשר לחיות פה בשלום. היום חיפה היא הבית שלי. אני מאושרת פה וזה הכי חשוב".
