בשנת 1950 עלתה לבדה לארץ עם עליית הנוער, ולאחר שהות קצרה בקיבוץ – עברה למעברה, שכונתה אז מחנה דוד. מיד החלה לפעול לעזרתן של משפחות מרובות ילדים ששהו אז במעברה.
את הרצון לעזור לאחרים היא קיבלה בבית הוריה בעיראק שבו גם התחנכה לחלוק את מה שיש לה עם אחרים שאין להם. כשהגיעה למעברה, הייתה מוצאת זמן פנוי ומגיעה לעזור למשפחות מרובות ילדים באוכל, סידורים וכל עזרה שנדרשה ממנה על מנת שאותן אימהות יוכלו למצוא פרנסה בשוק העבודה ועודדה אותן.
במלחמת יום הכיפורים פגשה בשכונה יותר ממאה חיילים שהתארגנו לפני יציאה לחזית המלחמה ברמת הגולן. רחמים דאגה לאסוף עבורם אסימונים על מנת שיוכלו להתקשר למשפחותיהם ולא הפסיקה לדאוג לרווחתם עד שכל אחד מהם יצא לדרכו לאחר מנוחה ואוכל ביתי. רחמים אף קראה לאחת מבנותיה גולדה, על שמה של ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר.
על מנת להגיע לכמה שיותר אנשים, הייתה רחמים פעילה בשני ארגוני הנשים הגדולים, ויצו ונעמ"ת, אולם על מנת שאך אחד מהארגונים לא יטיל ווטו על פעילותה בארגון השני – היא לא דיווחה לאף אחד מהם על פעילותה בארגון השני. בכך זכו ויצו ונעמ"ת, בפעילה חברתית שלא מפסיקה לפעול למען הקהילה שבה שהיא חיה. על פעילותה החברתית, קיבלה רחמים אות הוקרה מראש העירייה לשעבר, עמרם מצנע
גם היום, הבית שלה פתוח עבור אחרים וכל מי שרעב יכול להגיע אליה וליהנות ממאכלים ביתיים.
"חיפה זה הבית שלי מהיום שהגעתי אליה. גם כשהיה קשה כשהגעתי למעברה, הרגשתי שחיפה זה הבית שלי וככה זה גם היום" אומרת רחמים. "גם היום, כמו אז ,האופי שלי הוא לתת לאחרים וכל עוד אני יכולה לתת אני עושה את זה. היום אני פעילה גם בשביל הנכדים והנינים שלי".